אני בחל"ת כבר מהסגר הראשון עבדתי בעבודה מאוד משמעותית שנתנה לי הרבה יותר מפרנסה. סיפוק ותחושה שאני עושה את הדבר שהכי טוב לי, מהסגר האחרון השלישי אני מרגישה מדוכאת ממש ומתוסכלת. אני עם הילדים שלי בבית ולא מצליחה להנות מהם כמו תחושה של עצב עמוק ורצון לחזור לחיים הנורמליים מעדיפה לא לחשוף אבל העבודה שלי יכולה לחזור רק אחרי שהקורונה תגמר ממש. אני ממש אשמח לעיצה איך להתחבר לילדים שלי ולאהוב את הבית הייתי רגילה לחיים אחרים ממש בקושי מכינה ארוחות והילדים ואני ובעלי היינו רגילים לחיים כאלו שאמא רוב הזמן לא בבית, לפעמים אני מרגישה כאילו מציק להם שאני בבית… בטח בגלל האוירה שאין לי עבודה נורמלית ואני קמה מאוחר וכולנו בבית. ב"ה בעלי אברך ועסוק בלימוד גם בבית יש לו חדר לימוד ולא מורגש שהוא כאן… אבל הילדים שלי גדולים כבר (הכי קטן בן 8) ואני מרגישה נורא. אשמח לרעיון איך לראות את המצב שלי עכשיו.
תודה לכם על ההזדמנות
מירי מאיזור המרכז
מירי יקרה ומיוחדת
הבעיה שאת מתארת היא נחלתם של רבים. גלי הקורונה שמתרגשים עלינו, מזיזים את כולנו מהמקום. הרגלים, חויות, דפוסי התנהלות, מקורות הכנסה, קהילה, חברה, מקום תפילה, הכל התערער והפך מבטוח וודאי לסימן שאלה גדול. במשך שנים רבות התרגלנו שהערך, ההנאה והסיפוק שלנו תלויים בגורמים חיצוניים ובעצם היינו משועבדים להם. התלות שלנו בכל מה שקורה בחוץ גרמה לנו להחמיץ את בניית המעגלים הפנימיים יותר שהם: המעגל המשפחתי והמעגל העצמי האישיותי.
בחסד ה', ניתנה לנו עכשיו הזדמנות בלעדית לצמיחה מחודשת בתנאים חדשים שלא יכולנו לייצר אותם לבד, אלא הקב"ה ברחמיו הביא אותם אלינו, ושחרר אותנו לחרות אמיתית מתלות ומשיעבוד בכל גורם חיצוני. הריחוק החברתי והבידוד שנכפה עלינו חייבו להתבונן פנימה. זאת כדי שנוכל להיפתח למקור השפע הנובע מתוכנו, להכיר את המעגלים הפנימיים יותר ולהפוך להיות מטען רב עוצמה, מקור אנרגיה לעצמי וליקרים לי.
בחדר טיפול אני מציעה תרגיל בטכניקת דמיון מודרך, ומדריכה את מי שמולי לעצום עיניים, ואחרי 2 נשימות עמוקות ומשחררות, לומר לעצמי: אני עץ, ולבדוק איזה דימוי ומבנה של עץ עולה לנגד עיני מיד באופן ראשוני. לאחר דקה ולא יותר, יש לפקוח עיניים ולצייר את העץ על הדף. אני ממליצה גם לך לערוך את התרגיל, ומזמינה אותך לשתף אותי בתוצאותיו. התרגיל מסייע מאוד לקבל תמונת מצב על האישיות שלך, ולענות על שאלות מהותיות: מי אני? עד כמה אני יציבה ונטועה? עד כמה אני מרגישה טוב עם מי שאני, ושמחה במה שיש בי? כמה אני מסוגלת להפוך כל מציאות שאני נמצאת בה לחויה ולענין? עד כמה אני יודעת לייצר לעצמי מקורות של ערך והנאה? ועוד.
יש כמובן תרגילי המשך שבעזרתם ניתן לגלות מה ניתן לעשות עם תמונת המצב שצפה בתרגיל הראשוני. איך מעמיקים שורשים ויציבות, איך מפתחים את העץ, איך מוצאים בעצמנו מקורות של כח ואנרגיה וכ'. אם הנושא מענין אותך אשמח להיות איתך בקשר להמשך התקדמות של התהליך, את יכולה לפנות אלי בטלפון 053-313-79-79 או בכתובת H0533137979@gmail.com
בנוסף, אני רוצה להכיר לך כלי, שהוא חלק משיטה הידועה בשם " שיטת העבודה" (THE WORK) יסוד השיטה הוא שבכל קונפליקט או מתח שמזדמן לנו חשוב מאוד שנבדיל בין המציאות, לבין המחשבות שלנו שמנסות "להתווכח" עם המציאות. השיטה מכוונת להכיר בעובדה שהתנאים שיש לנו הינם מציאות, וכיהודים קל לנו יותר כי אנו יודעים שזו מציאות אלוקית, והיא תמשיך להתקיים כל עוד נקבע כך. סבל נגרם לנו רק כשעולה בנו מחשבה שלא מקבלת את מה שיש, שרוצה שהמציאות תהיה אחרת ממה שהיא.
זאת המציאות. אולי לא תמיד זה יהיה כך, אבל כרגע זה כך. המחשבה שלנו שהמצב לא אמור להראות כך, היא הדרך שלנו "להתווכח" עם המציאות. זה לא מועיל לנו וזה לא משנה את המצב אלא רק ממלא אותנו במתח ובכעס.
שיטת העבודה מדריכה אותנו לחקור מה קורה אילו היינו מותרים על "המחשבה מתווכחת".
נסי לחשוב מה קורה אם תותרי על האמירה " זה לא אמור להראות כך/ אני לא אמורה להיות בבית כל היום עם הילדים". נסי ולדמיין מה תהיי ללא המחשבה הזו, איך תראי כשתהיי מוכנה לקבל את המציאות כפי שהיא, בין אם היא מוצאת חן בעיניך ובין אם לא.
אין ספק שאחרי הויתור על המחשבה המתווכחת, וההסכמה לאהוב את מה שיש כל אחת מאיתנו הופכת להיות יותר נינוחה ויותר רגועה, פחות טעונה, קפוצה ומתוחה. כלומר: לא המצב הוא זה שמכאיב לנו ומסב לנו סבל, אלא המחשבות שלנו שמתווכחות עם המציאות. ללא המחשבה הזו קל יותר להתנהל בבהירות וברגיעה, ולהתמודד בסיעתא דשמיא גם עם מציאויות מאתגרות ביותר.